פסק-דין בתיק ע"א 6534/05

1.      ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' ברקלי) ב-ת.א 12683/02, אשר קיבל את תביעתה של הגב' שרה מורה (להלן- המערערת) נגד עיריית ירושלים (להלן- המשיבה) וחייב את המשיבה בתשלום פיצוי למערערת בסכום של 5,000 ש"ח. הערעור שבפנינו נסב על גובה הפיצוי שנפסק לזכותה של המערערת בבית משפט קמא.

2.      עניינה של התביעה שהגישה המערערת בבית משפט השלום בנזקים שנגרמו לה בעת עריכת "מבצע ניקיון" על ידי המשיבה ביום 1.11.01, ברח' הפיסגה 62 בירושלים, שם מצויה הדירה בה היא מתגוררת. בכתב התביעה טענה המערערת, כי עובדי המשיבה נכנסו למרפסת דירתה ללא הודעה מוקדמת, תוך שהם שוברים והורסים תריסים, עציצים ועצים שהיו במקום וכן עוקרים את מעקה מרפסת הדירה ממקומו. לפי הטענה, עובדי המשיבה רוקנו  את תכולת מרפסת הדירה חרף התנגדות המערערת ותוך שימוש בכוח פיזי, בקללות ובאיומים. המערערת טענה, כי במעשיה אלה הסיגה המשיבה את גבולה, ביצעה נגדה מעשה תקיפה, גזלה את רכושה, עוולה כלפיה ברשלנות וכן הוציאה דיבתה רעה. התובעת טענה, כי נגרמו לה נזקים בגין מעשי המשיבה בסך 111,000 ש"ח. במהלך הדיון בפני בית משפט קמא זנחה המערערת את הטענות בדבר עוולות הגזל ולשון הרע והעמידה את תביעתה על הסך של 85,000 ש"ח, לפי הפירוט הבא: סך של 10,000 ש"ח עבור העציצים שהיו במרפסת הדירה; סך של 25,000 ש"ח עבור חפצים שונים שהיו מאוחסנים במרפסת; וסך של 50,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה למערערת כתוצאה מהתנהגות עובדי המשיבה במהלך מבצע הניקיון.

בבית משפט השלום כפרה המשיבה בטענות המערערת וטענה, כי פעולותיה נעשו כדין, במסגרת סמכויותיה למנוע מפגעים, ומבלי שנפגעו זכויות המערערת. המשיבה טענה, כי קיבלה תלונות רבות של דיירים המתגוררים בבניין בו גרה המערערת ובבניין סמוך בדבר ערימות זבל שהמערערת אוגרת בדירתה ומחוצה לה. לאחר סיור בו נמצא כי סביבת דירתה של המערערת מזוהמת בסוגי אשפה שונים, נערך מבצע הניקיון מושא התביעה. צוות של עובדי המשיבה עמל במשך כ- 6 שעות בניקוי השטח המשותף שמסביב לבניין ופינה ממנו כמויות אשפה גדולות. עוד נטען, כי פונתה אשפה רק מן הרכוש המשותף ולא ממרפסות השייכות לדיירי הבניין. אשר לשאלת הנזק, טענה המשיבה, כי החפצים שפונו היו חסרי ערך, ובכל מקרה המערערת לא הוכיחה את שווים.

3.      בפסק הדין מושא הערעור שבפנינו קיבל בית משפט קמא את טענות המערערת בכל הנוגע לשאלת אחריות המשיבה לנזקים שנגרמו למערערת, וקבע את הממצאים הבאים: המשיבה פינתה חפצים, בין היתר, ממרפסת מקורה באופן חלקי, שממנה ניתן לצאת לחצר המקיפה את הבניין. מדובר במרפסת הצמודה לדירת המערערת, ולכן יש להתייחס לפינוי שבוצע ממנה כאל פינוי שבוצע ברשות היחיד; המשיבה לא הוכיחה, כי בדירתה של המערערת היה מפגע סביבתי, על אף שניתן היה להתרשם, כי המערערת נוהגת לאסוף חפצים ישנים בדירתה ולהחזיקם בצורה לא מסודרת; על המשיבה היה לבדוק לפני ביצוע מבצע הניקיון למי שייכות הזכויות במרפסת ולהתריע בפני המערערת על הכוונה לפנות את החפצים המצויים בה. בית משפט קמא ביקר בפסק הדין את התנהלות המשיבה ואמר בעניין זה, כי "... מדובר בתביעה חריגה, מדובר במחדל של רשות וניצול לרעה של כוח השלטון אשר יכול לגרום לנזקים רבים, ובמיוחד לעוגמת נפש רבה כאשר מול הרשות המקומית עומד אזרח ומרגיש שכל עולמו חרב ואין הוא יכול להתגונן מפני פעולה הנעשית ללא התרעה מוקדמת" (פסקה 24 לפסק הדין). עוד הוסיף בית משפט קמא, כי היה על המשיבה לנסות ולנהל את מבצע הניקיון בדרכי נועם ולא " בדרכים בריוניות", כלשונו, כפי שנהגה בעת מבצע ניקיון קודם שערכה במקום בשנת 2000.

אשר לטיב החפצים שפינתה המשיבה ממרפסת הדירה, דחה בית משפט קמא את טענות המשיבה, כי כל החפצים שפונו היו "אשפה" וקבע, כי חלק מהחפצים שפונו היו עציצים וחפצים אישיים שהיו בעלי ערך למערערת (פסקאות 28, 30 לפסק הדין).

בסוגיית גובה הנזק שנגרם למערערת במהלך פינוי המרפסת, היא העומדת במרכז הערעור שבפנינו, קבע בית משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה את שווים של החפצים שפונו מהמרפסת. כך, המערערת לא צירפה קבלות התומכות בהערכת שווי החפצים על ידה, להוציא קבלה אחת בסך 1,134 ש"ח, שהתייחסה לבנייתו של "מחסן גינה" שלא היה קיים במקום בעת הפינוי; המערערת ואחותה (שנכחה בפינוי) לא ערכו רישום של החפצים שפונו למרות שידעו אילו חפצים פונו ומה ערכם; ניתן ללמוד על ערכם הנמוך של החפצים מכך שעובר לפינויים, הם אוחסנו מחוץ לדירת המערערת במרפסת לא מקורה, תחת כיפת השמיים, כשהם חשופים לפגעי מזג האויר ונגישים לכל אדם.

למרות האמור לעיל, ובשים לב לכך שהחפצים שפונו היו " בעלי ערך כלשהו", חייב בית משפט קמא את המשיבה בתשלום פיצויים למערערת על-פי אומדנא, בסכום כולל של 5,000 ש"ח. סכום זה כולל גם פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה למערערת בגין מבצע הניקיון. עוד פסק בית משפט קמא לזכות המערערת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

4.      מכאן ערעורה של המערערת בפנינו על גובה הפיצוי שנפסק לזכותה בבית משפט  קמא. הדיון בערעור נערך על דרך של סיכומים בכתב.

נציין, כי המשיבה הגישה ערעור שכנגד ותקפה בו את הממצאים שקבע בית משפט קמא הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק, ואולם בעת הדיון המקדמי שהתקיים ביום 26.3.06 - ובטרם התברר אם ערעור זה הוגש באיחור, אם לאו - הודיעה המשיבה על מחיקת הערעור שכנגד.

טענות הצדדים

5.      בערעורה טוענת המערערת, כי מן הראוי היה לפסוק לזכותה פיצויים בסכום גבוה יותר מזה שנפסק. המערערת מדגישה, כי נגרמה לה עוגמת נפש רבה כתוצאה מהתנהלות המשיבה בעת הפינוי. המערערת חוזרת וטוענת, כי חווית הפינוי הייתה עבורה טראומטית, מבהילה ומשפילה, וזו גם הסיבה שבעטיה לא היה באפשרותה לערוך בעת הפינוי רשימה של החפצים שפונו. עוד נטען, כי אחותה של המערערת נכחה רק בשלב מאוחר של הפינוי, ולכן לא היה אף באפשרותה של זו לערוך רשימה של החפצים. עוד טוענת המערערת, כי היה על בית משפט קמא להביא בחשבון הפיצוי שנפסק את עלות הקמתו של המחסן שנבנה לאחר פינוי החפצים, שכן המחסן נועד להחליף את התריס והארוניות שהרסה המשיבה. המערערת ראתה לצרף להודעת הערעור הצעת מחיר מיום 25.10.05, המתייחסת לתיקון או להחלפה של מעקה המרפסת (סומן על ידי המערערת כ- ע/3).

המשיבה מבקשת לאמץ את ממצאיו של בית משפט קמא באשר לגובה הנזק שנגרם למערערת. בהקשר זה נטען, כי המערערת לא הביאה כל ראיה לכך שבין החפצים שפונו מן המרפסת היו כאלה בעלי ערך כלשהו. המשיבה מפנה לתמונות שצולמו על ידי עובדיה לפני הפינוי, במהלכו ולאחריו, מהן ניתן להתרשם כי החפצים שפונו הם אשפה חסרת ערך. עוד ניתן לראות בתמונות, כי עציצים שנראו תקינים לא פונו מן המרפסת והונחו בצד. המשיבה סבורה, כי התמונות שצולמו, כאמור לעיל, הנן התיעוד הטוב ביותר בנסיבות העניין באשר לטיב החפצים שפונו. המשיבה מתנגדת להגשתה כראיה בערעור של הצעת המחיר שצורפה להודעת הערעור ( ע/3), שכן המדובר בראיה חדשה אשר הגשתה לערכאת הערעור טעונה קבלת רשות מבית המשפט - רשות אשר לא התבקשה כלל.

דיון

6.      לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים וחזרנו ובחנו את פסק דינו של בית משפט קמא, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

7.      הלכה מושרשת היא, כי התובע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת עצם קיומו של נזק כשלעצמו, ועליו להוכיח גם את סכום הפיצוי הנתבע על ידו. " הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" (דברי השופט ברק, כתוארו אז, ב-ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808). עם זאת, במקרים מתאימים, כאשר לנוכח טיבו של הנזק שנגרם לא ניתן להביא נתונים מדויקים בדבר מידתו ושיעורו, ניתן לקבוע את סכום הפיצוי על פי אומדנא. " ... ודי לו [לתובע] שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (ע"א 355/80 הנ"ל, בעמ' 809, וכן ראה: ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה - נתניה, פ"ד נג(3) 433).

מידת הסבירות המתבקשת להוכחת שיעור הנזק תיקבע על פי נסיבות המקרה. באופן זה, במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה, ניתן להקל ברמת ההוכחה הנדרשת. " גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים שבהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ראה למשל ע"א 379/74, 525 אסבסטוס וכימיקלים בע"מ נ' פזגז חברה בע"מ וערעור שכנגד [7]). השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה (ראה, למשל, ע"א 427/82 (ב"ש 508/82) 'השתיל' ואח' נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ ואח' וערעור שכנגד [8])" (ע"א 294/92 דרוק ואח' נ' אליאסיאן ואח', פ"ד מז(3) 23, 34).

זאת ועוד. כל אימת שמוכח קיומו של נזק מבלי ששיעורו הוכח כראוי, מותר לבית המשפט לפסוק פיצויים על הצד הנמוך והבטוח (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, מהדורה שנייה, תשל"ז) עמ' 576; ע"א (ירושלים) 6068/99 שלמה קול ו-2 אח' נ' ג'מילה טאהר, תק-מח 99(3) 3190).

8.      בענייננו, ניתן לחלק את הנזק לו טענה המערערת בתביעתה לשני ראשים עיקריים: האחד, הנזק הממוני שנגרם למערערת כתוצאה מכניסת עובדי המשיבה למרפסת ופינוי החפצים שאוחסנו שם. הכוונה בהקשר זה לנזק שנגרם למבנה המרפסת ולאובדן שווים של החפצים שפונו; השני, הנזק הלא ממוני שנגרם למערערת, ובעיקר עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מהליך הפינוי, הן לנוכח אופן ביצוע הפינוי והן בשל הערך הסובייקטיבי שהמערערת ייחסה לחפצים שפונו.

9.      אשר לנזק הממוני שנגרם למערערת, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא ובהנמקותיו. עיון בתיק בית משפט קמא מעלה, כי המערערת, אשר הייתה מיוצגת בהליך על ידי עורך דין, לא הביאה כל ראיה שהיא להוכחת שיעור הנזק הממוני שנגרם לה. על פי האמור בתצהירה (סעיף 5) היו מאוחסנים במרפסת דברי ערך, כגון, בולים, מכתבים, תמונות, ציורים, צבעי גועש, מכחולים, ספרים עתיקים, חפצים עתיקים, כלי קריסטל, בגדים, שואב אבק, מכונת תפירה, חומרי ניקוי, כלי פסח ומזוודות. חרף המגוון הרב של החפצים שנמנו, לא עלה בידי המערערת להוכיח באופן ראוי אף לא את שוויו של פריט אחד. נזכיר, כי המערערת נמנעה מלצרף קבלות רלוונטיות כלשהן להערכת שווי החפצים שפונו ואף נמנעה מלערוך רשימה מסודרת שלהם, אף שיכלה לעשות כן, ביישוב הדעת, לאחר שהסתיים מהלך הפינוי. זאת ועוד, לתיק בית משפט קמא הוגשו צילומים שצילמו עובדי המשיבה עובר להליך הפינוי, ועד לסיומו. מעיון בצילומים נראה, כי המדובר בחפצים מגובבים, שלא ניתן לזהות את טיבם באופן ברור, שהיו מונחים באופן לא מסודר. מן הצילומים לא ניתן להבחין בפריט כלשהו שניתן לאמוד את ערכו. נוסיף, כי צילומים אלה היו בידי המערערת, וכמי שמכירה את חפציה, ניתן היה לצפות שתוכל לערוך על יסוד הצילומים את רשימת החפצים שפונו, או להצביע בצילומים על חפץ כלשהו בעל ערך, ואולם היא לא עשתה כן. בהיעדר ראיות טובות יותר, אשר יכולות היו לבוא מפי המערערת, יש לקבוע כי לא נפל כל פגם באומדן שערך בית משפט קמא וכי הערכת הנזק של המערערת בכתב התביעה בראש נזק זה, בסכום של 35,000 ש"ח, נותרה ללא תימוכין כלשהם.

אשר ל"מחסן הגינה" שהוקם במרפסת לאחר מבצע הניקיון, יש לאשר את קביעתו של בית משפט קמא, כי אין בעלות הקמתו כדי להוות ראיה לשיעור הנזק שנגרם למערערת במהלך הפינוי. המדובר במחסן אשר הוקם בשלב מאוחר ובהקמתו היה כדי לשנות מן המצב הקיים, שבו החפצים הונחו באופן גלוי, חשופים לפגעי מזג האויר ולגישה של ציבור העוברים במקום.